החלטה בתיק רע"פ 2915/13

1.             לפניי בקשה למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (עפ"א 12711-02-13, השופטת א' כהן), מיום 4.4.2013, אשר דחה את ערעורו של המבקש על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מקומיים ברמת-גן (חע"מ 1097/06, השופט ר' חיימוביץ) מיום 28.11.2012. בפסק דינו של בית המשפט לעניינים מקומיים, הורשע המבקש בעבירה של בנייה ללא היתר ובסטייה מהיתר על פי סעיפים 145(א)(2), 204(א) ו-(ב), 205, 206 ו-208(א) לחוק התכנון התכנון והבנייה, התשכ"ה-1965 (להלן: חוק התכנון והבנייה), וביום 6.12.2012 נגזר עליו קנס בסך 50,000 ש"ח וניתן צו המורה על הריסת הבנייה והתאמתה להיתר תוך שנה.

2.             ביום 5.4.2005 הוגש כתב אישום לבית המשפט לעניינים מקומיים ברמת גן נגד המבקש ושניים נוספים, וזאת נוכח עבודות בנייה בנכס שרשום על שמו של המבקש, שכללו על פי כתב האישום פתיחת חלון, הקמת ממ"ד ללא אישור, הריסה והקמה מחדש של מדרגות, ועוד. נוכח התנהלותו של המבקש בפני בית המשפט לעניינים מקומיים אשר הייתה "תוקפנית. התייחסותו לבית המשפט ולסביבה היתה בלתי ראויה" (סעיף 2 להחלטת בית המשפט מיום 17.5.2006), הוחלט לפצל את הדיון בין המבקש לשני הנאשמים האחרים.

3.             בהכרעת הדין, נדחו טענותיו של המבקש להגנה מן הצדק נוכח התנהלות המשיבה. במסגרת גזר הדין, נקבע תחילה מתחם הענישה, זאת נוכח חלקו המרכזי של המבקש בעבירות הבנייה; היותו קבלן בנייה ומשכך יכול היה להימנע מעבירות אלה;  מספר מרובה של עבירות והשפעה על הרכוש המשותף בבניין. לעניין קביעת העונש בתוך המתחם, קבע בית המשפט כי המבקש נמצא ברף העליון של המתחם שנקבע, זאת נוכח אי קבלת אחריות על מעשיו; התנהלותו במהלך ההליך המשפטי וזלזולו בחוק. לאור אלה, נגזר עליו העונש כמתואר לעיל.

4.             המבקש ערער על הכרעת הדין וגזר הדין לבית המשפט המחוזי. בהודעת הערעור, פורטו טענות רבות, ובין היתר כי פסק הדין בטל מעיקרו, וזאת משום שכתב האישום הוגש מטעם מדינת ישראל אולם במהלך ההליך בבית המשפט לעניינים מקומיים התייצבה עיריית רמת גן, אשר לטענתו חסרת סמכות לנקוט בהליכים פליליים לפי חוק התכנון והבנייה. פסק הדין בערעור ניתן ביום 4.4.2013, ודחה את כל טענותיו של המבקש, תוך ציון כי "פסק דינו של בית משפט קמא בנוי לתלפיות. מנומק כדבעי. ניתן היה לאמץ אותו כפי שהוא, הן ביחס להכרעת הדין והן ביחס לגזר הדין ללא צורך בהתייחסות ספציפית לכל טענה וטענה, אך בשים לב לכך שהמערער הגיש הודעת ערעור המשתרעת על פני 19 עמודים ו- 183 סעיפים, לא אעשה מלאכתי קלה ואתייחס לעיקרי הטענות שנטענו בערעור" (סעיף 3 לפסק הדין).

5.             לעניין סוגיית זהות המאשימה, קבע בית המשפט המחוזי:

"הטענה היא טענה שאין בה ממש בנסיבות העניין. אין מחלוקת שעיריית רמת גן היא גוף משפטי נפרד מהועדה המקומית, אלא שבהליך הפלילי דנן המאשימה היא מדינת ישראל ולא עיריית רמת גן או הועדה המקומית. כתב האישום, כפי שכתוב בכותרתו הוגש על ידי המאשימה - מדינת ישראל, וזאת בהתאם להוראות כל דין. עורכת הדין אשר ייצגה את מדינת ישראל מוסמכת לנהל את ההליך והיא גם מוסמכת לייצג את  עיריית רמת גן ואת הועדה המקומית לתכנון ובנייה ברמת גן בהליכים המתאימים. גם אם בכותרת פסק הדין נכתב, כי המאשימה היא עיריית רמת גן, הרי  מדובר בטעות סופר ברורה על פניה. בתיקים מעין אלו, בשל סיבות הנעוצות במערכת המיחשוב, מופיע שם העירייה במקום שמה של מדינת ישראל, כמאשימה. כך למשל ניתן לראות בכותרת האוטומטית בהליך שלפני (כפי שניתן לראות בכל אחד מעמודי פסק דין זה), כי העפ"א נפתחה באופן אוטומטי באופן שבו שם המערער, הוא כוכבי, ושם המשיבה הוא 'עיריית רמת גן', למרות שהמערער כתב בהודעת הערעור כי המשיבה היא מדינת ישראל. (בפרוטוקול הדיון ובפסה"ד שיניתי את שם "המשיבה"  באופן ידני, ובכל זאת בראש כל עמוד ועמוד מופיעה 'כותרת אוטומטית' ובה רשום 'כוכבי נ' עיריית רמת גן')... הקלדה זו או אחרת ע"י מזכירות, לא משנה את מהות הצדדים השותפים להליך המשפטי... כתב האישום הוגש על ידי מדינת ישראל כפי שנכתב בו. ההליך נוהל מראשיתו באופן שבו המאשימה היא מדינת ישראל. עסקינן בהליך פלילי אשר המאשימה בו היא המדינה ולא הרשות המונציפאלית והטעות המחשובית בכותרת פסק הדין לא מובילה לבטלות פסק הדין". (סעיף 7 לפסק הדין).

6.             לעניין טענת ההגנה מן הצדק נוכח אכיפה סלקטיבית, קבע בית המשפט המחוזי כי מפסק דינו של בית המשפט לעניינים מקומיים עולה כי מבחינה עובדתית המבקש לא הוכיח אכיפה בררנית. זאת, נוכח העובדה שקיימות סיבות פרטניות לאי הגשת כתבי אישום בגין עבירות בנייה של שכנים אחרים בבניין, וכל תלונותיו של המבקש לעניין זה נבדקו ונדחו באופן ענייני על ידי הרשויות המוסמכות.

7.             מכאן הבקשה שלפניי. במסגרתה, טוען המבקש כי בעניינו שתי סוגיות בעלות חשיבות ציבורית שחורגות מעניינו הפרטי: סוגיית זהות המאשימה כמפורט לעיל (לטענתו, מדובר בשינוי שלא בסמכות של "טעות קולמוס" בפסק הדין של בית המשפט לעניינים מקומיים - סעיף א לבקשה), והגנה מן הצדק נוכח אכיפה בררנית. במסגרת טענתו השנייה, מפנה הוא לפסק דין אחר שניתן בעניינו, במסגרתו נקבע כי התקיימה בעניינו אכיפה בררנית, ולפיכך קיים השתק פלוגתא המונע מדחיית טענה זו על ידי בית המשפט המחוזי בפסק הדין נשוא הבקשה.

8.             מנגד, טוענת המשיבה כי דין הבקשה להידחות, היות והמבקש אינו מעלה כל סוגיה החורגת מעניינו הפרטי. עוד טוענת במסגרת זאת, כי בית משפט זה קבע בעבר כי "אף יישום ההלכה נעשה שלא באופן מיטבי, הרי שלא נגרם למבקש כל עיוות דין המצדיק מתן רשות ערעור ודיון בפני ערכאה שלישית" (סעיף 14 לתגובה).

9.        לעניין זהות המאשימה, טוענת המשיבה כי מדובר בטענה שהועלתה לראשונה בפני בית המשפט המחוזי, וכי פסק הדין קבע כי מדובר בפגם טכני שאינו מצדיק את קבלת הערעור של המבקש על פסק הדין של בית המשפט לעניינים מקומיים.

10.      עוד לעניין זה, טוענת המשיבה כי "הסמכות והחובה לפעול להבטחת קיומן של הוראות חוק התכנון והבניה מוטלת בראש ובראשונה על הוועדה המקומית לתכנון ובניה" (סעיף 30 לתגובה). טענה זו מבוססת הן על חוק התכנון והבנייה, והן על פסיקתו של בית משפט זה. עוד טוענת היא כי אומנם מסורה למדינת ישראל סמכות מקבילה להיות המאשימה, אולם סמכות זאת מופעלת באופן חריג בלבד. לפיכך, המסקנה המתבקשת היא כי אכן מדובר בטעות טכנית נוכח תקלת מחשוב אשר לטענתה כאמור אינה מצדיקה קבלת רשות ערעור.

11.      לעניין טענת האכיפה הבררנית והגנה מן הצדק, טוענת היא כי פסק הדין הקודם שניתן בעניינו ניתן לאחר שהמשיבה נמנעה מלהשיב לטענת האכיפה הבררנית, וכמו כן פסק הדין הקודם נסוב סביב מחלוקת מצומצמת מהפלוגתא הנוכחית. עוד מוסיפה היא כי בית המשפט בפסק הדין הקודם קבע מפורשות כי פסק דינו נוגע לשתי גדרות בלבד (שהם כאמור מהוות רק חלק מהבנייה הלא חוקית מכתב האישום שהוגש בהליך דנן), ואין בו כדי להשפיע על יתר ההליכים המתנהלים בין המבקש והמשיבה.

12.      לאחר שעיינתי בפסקי הדין של הערכאות הקודמות, בבקשת רשות הערעור על נספחיה ובתגובת המשיבה, מצאתי כי דין הבקשה להידחות.

13.      כידוע, רשות ערעור תינתן רק באם ההליך מעורר סוגיה עקרונית או ציבורית חדשה, החורגת מעניינם של הצדדים הפרטניים, או נוכח שיקולי צדק ייחודיים (ראו:  רע"א 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123 (1982). במקרה דנן, המבקש מעלה במובהק סוגיות אשר נוגעות לעניינו הפרטני, הא ותו לא. מקובלת עליי עמדתה של המשיבה לעניין טענת ההגנה מן הצדק, ונראה כי לעניין זה (ובאופן כללי) פסק דינו של בית המשפט המחוזי מקיף וללא טעות כלשהי. לפיכך, לא מצאתי כי קיימים שיקולי צדק או עיוות דין המצדיקים קבלת הבקשה. לעניין זהות המאשימה, נראה כי אכן מדובר בטעות טכנית, וכך או כך, בהתאם לדוקטרינת הבטלות היחסית, וודאי שאין מדובר בטעות אשר מצדיקה מתן סעד כלשהו (השוו: רע"פ 4398/99 הראל נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(3) 637 (2000)).

14.      נוכח האמור לעיל, הבקשה נדחית.

           ניתנה היום, כ"ט באב התשע"ג (5.8.2013).

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.    שצ